פיצויים לנהג חדש לאחר תאונת דרכים

טיעוני התובע בפס"ד  

עפ"י ההלכה הפסוקה, נוכח תכליתו הצרכנית של חוזי הביטוח ואי השויון שבין הצדדים לחוזה זה, המגמה היא להרחיב את החובות המוטלות על שכמו של המבטח וצמצומן ככל שנוגעות הן למבוטח.

בהיותו של החוזה מנוסח על ידי הנתבעת, הרי שספק בפרשנות בו יפורש כנגד המנסח קרי הנתבעת. הואיל ובהרחבת הביטוח לא הוסף תנאי של נהג מלווה, הרי שיש לפרש חסר זה לרעתו של המנסח – היינו כנגד הנתבע, בהיותו הפרשנות הצרכנית הברורה, בהתאם לנוסח אותו ניסחה הנתבעת.  

הטיעון השלישי נובע מאי השויון לקשר החוזי הביטוחי וצפייתו הסבירה של המבוטח בעת כריתת החוזה. צפייתו הסבירה של המבוטח היתה, שאף אם תקרה תאונה, יהיה עדיין החוזה בתוקף, אף אם ביצע עבירת תנועה כלשהיא. אכן היה מורשע בביצוע עבירת תעבורה ואולם מבחינת נזקו, היה מפוצה במלוא ערכו.

והטיעון הרביעי הוא, כי אף אם יקבע שקיומו של נהג מלווה חיוני, עדיין לא היתה לו כל תרומה לאי התרחשות התאונה שאירעה מאיבוד שליטה כתוצאה מכניסה לשלולית מים. לפיכך אין כל קשר סיבתי בין קיומו של נהג מלווה לבין הסיכון שבקרות התאונה ועל כן יש לפצות את התובע.

לקבלת סיוע משפטי או מידע נוסף: יעוץ משפטי

מגמת הרחבת חובות המבטח ופרשנות חסר לרעתו של המנסח, ידועים וברורים ואין צורך להרחיבם. גם ציפייתו הסבירה השל המבוטח לפיה אם תקרה תאונה כתוצאה מעבירת תנועה כלשהיא יפוצה עדיין על נזקו, מקובלת עלי וברור לי, כי לא כל עבירת תנועה תביא להעדר חבות פיצוי.  ואולם האם נכון הדבר בכל עבירת תנועה? האם יש מקום לפיצוי גם כתוצאה מהפרת מגבלה מהותית המצויה לכאורה בידיעתו של הנהג ובשליטתו ושיש בה כדי להשפיע על כושרו וכשירותו של הנהג הנוהג ברכב?  האם חלים העקרונות הסוציאליים המיוחדים הנוגעים לחוק הפלת"ד גם על נזקי רכוש בהסכמי ביטוח כלכליים מסחריים רגילים?

התכלית העיקרית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפלת"ד היתה תכלית סוציאלית שעניינה הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים וקביעה, כי אחריותו של הנהג הנה "מוחלטת ומלאה" ללא קשר להתקיימותו של אשם (סעיף 2(ג) לחוק) מחד ויצירת מנגנון כולל של גיבוי ביטוחי מאידך. המדובר, על כן, בתפישה חברתית המכתיבה צורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי פיצוי. תפישה זו מצאה ביטוי גם בגישה פרשנית ליברלית ומקילה המעדיפה להעניק פיצוי לניזוק - תוך פיזור הנזק על הציבור - על פני פתרון השולל מן הנפגע את הפיצוי.

נהג חדש, בעל רשיון נהיגה בן שבועיים בלבד, ביום גשום וסוער (ר' ס' 4 לכתב התביעה) ברכב עמוס נוסעים ללא נהג מלווה, הינה אכן פגם מהותי שיש בו כדי להשפיע באופן ניכר וממשי על הנוהג ברכב ועל משתמשים אחרים בכביש. אין זה, לדעתי פגם טכני פורמלי באופיו אלא פגם מהותי אשר משליך על כושרו וכשירותו של הנהג לנהוג. הרעיון הגלום בדרישת הימצאותו של נהג מלווה הוא, כי על אף שקיבל הנהג החדש את רשיון נהיגתו, עדיין אינו כשיר לנהיגה עצמאית וכי הסיכון שבנהיגתו מצריך נהג ותיק מלווה, שישב לצידו וידריכו.

ואולם אין לי צורך לדון בנקודה זו, שכן ברור, כי התכלית הסוציאלית המיוחדת (והחריגה יש לומר) של No fault system ,שנקבעה חוק הפלת"ד, אינה חלה בעניננו, בו עוסקים אנו בתחום מסחרי כלכלי טהור, היינו בדיני חוזים. אם "מרכז הכובד" של חוק הפלת"ד הינו סוציאלי במהותו ועל כן מצדיק הוא, התעלמות מהפרתם של תנאים אלה או אחרים לצורך הגשמת התכלית שבבסיסו, אין זו תכליתו של חוק החוזים, הבא להסדיר יחסים עסקיים בין צדדים. על כן, במערך יחסים חוזיים בין הצדדים, לצורך קבלת הפיצוי, יש לעמוד בתנאיו. אין סיבה איפוא להתעלם מהעדרו של נהג מלווה מחד ושלא לייחס את מלוא המשקל לעובדה שהרכב נלקח על ידי בנו המנוח של התובע בלא אישורו ובלא ידיעתו  מאידך.

הפוליסה מכסה רק נהגים המשתמשים ברכב 'ברשותו' של התובע ואיני רואה תכלית ראויה להוציא מונח זה מכלל פשוטו. החוק אינו מטיל על בעל רכב חובה לבטח את השימוש ברכב מפני נזקי רכוש אלא מדובר בביטוח הנעשה באופן וולונטרי. על כן שונה ענייננו העוסק בעבירות רכוש מהקונספציה המשמשת יסוד לחוק הפלת"ד, ואין מטרה סוציאלית לפיצוי כל מי שניזוק רכושו, כמטרה הסוציאלית העומדת ביסודו של חוק הפלת"ד לפצות כל נפגע גוף. ממילא מובן כי גם שאלת האשם רלוונטית ובעוד שבפיצוי על פי נזקי גוף אין רלוונטיות לשאלת האשם, עולה היא  ורלוונטית בשאלת פיצוי הנזקים הרכושיים.

על כן, לגבי הטיעון השלישי שהעלה ב"כ התובע, אכן  אף אם צפייתו הסבירה של המבוטח היתה, שבעת תאונה אף אם ביצע עבירת תנועה כלשהיא, יהיה עדיין החוזה בתוקף וישולם הפיצוי, נכון הדבר, (באנלוגיה מפסקי הדין שנסקרו לעיל), רק בנוגע לעבירת תנועה טכנית פורמלית שאינה מהותית, ולא ככזו שיוצרת סיכון מראש שיש בו כדי להשפיע מהותית על יכולותיו של הנהג ברכב.

גם הטיעון הרביעי אינו יכול להתקיים, ואיני יכול לקבוע כי אין כל קשר סיבתי בין קיומו של נהג מלווה לבין הסיכון שבקרות התאונה. כפי שציינתי, קיומו של נהג ותיק מלווה בנסיבות תנאי הנהיגה שתוארו לעיל,  יש בו חשיבות רבה לדעתי לנהיגה והוא זה שיכול היה אולי למנוע מראש את הכניסה למצב המסוכן. מכל מקום, הואיל ובדיני חוזים אנו עוסקים והואיל ואכן נראה כי הופרו תנאי החוזה שבין הצדדים, אין לי צורך לדון בדבר הקשר הסיבתי בין העדרו של נהג מלווה לקרות התאונה.

בנסיבות אלה ברור, כי אין גם צורך בהכרעה בדבר תוקף הוראות המפקח על הביטוח בנוגע למכתב הדחייה מטעם חברת הביטוח, ולפיה דחתה את התביעה אך בשל העדרו של נהג מלווה. בהערת אגב אציין, כי משנמנע התובע מליידע את חברת הביטוח בעובדת היות הנהיגה בלא רשות, אינו יכול להתבסס עוד על העובדה כי חברת הביטוח דחתה את התביעה בשל סיבה אחרת (העדר נהג מלווה) ולא התייחסה במכתבה לנקודה זו.

כאמור, עפ"י תנאי הפוליסה, רשאי לנהוג ברכב רק התובע או "כל אדם לפי הוראתו או ברשותו". ב"כ הצדדים לא המשיכו לעסוק בשאלת גניבת הרכב, ואולם מעיון בתצהיר בתו של התובע הגב' אילת סלע עולה, כי הרכב נלקח ללא רשותו של התובע. לכאורה על פי הגדרת הרשאים לנהוג, אין מקום לפיצוי, שכן קיימת החרגה מפורשת בפוליסה לעניין זה.

כאמור, שונה תביעת נזקי גוף והתכלית שביסודה לתביעת בגין נזקי רכוש.

אין סיבה איפוא להתעלם מהעובדה, כי הרכב נלקח ללא רשות בעליו. הפוליסה מכסה רק נהג המשתמש ברכב 'ברשותו' של התובע ואיני מוצא כי יש טעם של ממש לשנות ממשמעותו של התנאי האמור. החוק אינו מחייב בעל רכב לבטח את השימוש ברכב מפני נזקי רכוש והמדובר בביטוח הנעשה באופן וולונטרי, ועל כן שימוש ברכב שלא בהסכמת בעליו, מחריג את הכיסוי הביטוחי, אלא אם נגנב הרכב .

ב"כ הנתבעת מציין, שב"כ התובע נטש את טענת הגניבה אותה העלה במסגרת כתב תביעתו. אינני בטוח שאכן כך הוא הדבר, ואולם, גם אם קיימת בפיו טענת הגניבה של הרכב (וממילא חובת הפיצוי הנדרש), גם אז אני מסופק אם ניתן לראות בלקיחת הרכב על ידי בנו המנוח של התובע, תוך חריגה מתנאי הפוליסה, כגניבת הרכב.

ע"פ 10332/03 - חיים בלייכר נ' מדינת ישראל נקבע על-ידי כב' המשנה לנשיא (בדימ') ת' אור, כי על מי שחלה החובה ליתן זכות קדימה, לשים לב למסלול הרכב שעליו ליתן לו זכות קדימה ולקחת בחשבון את האפשרות כי הרכב שעליו ליתן לו זכות קדימה יסע מהר, שם עמ' 959-960.

"אך ברור כי העובדה של נסיעה במהירות מופרזת של הפרטית, אין בה לנקות את המערער מהרשלנות שדבקה בו באי מתן זכות קדימה. מתן זכות קדימה על ידי המערער פירושה, בנסיבות העניין, הוא מתן זכות קדימה לרכב בעל הזכות, בהתחשב במרחק שלו מהצומת ובהתחשב במהירות נסיעתו, תהיה אשר תהיה המהירות. לשם קיום הזכות, על החייב במתן זכות קדימה להמשיך ולעקוב אחרי הרכב בעל זכות הקדימה, על מנת להבטיח שהוא אמנם אינו מסכנו בכניסתו לצומת. בכך לא עמד המערער בענייננו."

א  003116/03   חדד נ'  סהר ציון חברה לביטוח בע"מ