לשון הרע - הוצאה דיבה

מהי לשון הרע?

בתביעה בעילה של לשון הרע יחפש ביהמ"ש את האיזון בין זכותו של הפרט לשמירה על שמו הטוב כנכס שאין יקר ממנו לעומת האינטרס החשוב, אוויר הנשימה של משטר דמוקרטי, חופש הביטוי וחופש העברת מידע לציבור.

האיסור בדבר לשון הרע חל הן על אדם בשר ודם והן על תאגיד. לעניין זה ראו סעיף 1 לחוק לשון הרע הקובע "לשון הרע מהי" ולפיו "בסעיף זה, "אדם" – יחיד או תאגיד"  כן ראו סעיף 4 לחוק האמור וסעיף 4 לחוק הפרשנות, תשמ"א – 1981 לפיו אדם – "מקום שמדובר באדם – אף חבר בני אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד".

לשון הרע כהגדרתה בחוק

1. "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג  מצדם;

(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו,  במשלח ידו או במקצועו;

(4)   לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או  נטייתו המינית.

בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד."

לקבלת סיוע משפטי או מידע נוסף: יעוץ משפטי

כיצד בוחן בית המשפט האם הייתה השפלה, לשון הרע?

המבחן לקיומו של יסוד ההשפלה או הביזוי, העלולים להתקיים כתוצאה מהפירסום – הוא מבחן אובייקטיבי. בית המשפט בוחן את השאלה, האם אדם סביר בנעליו של הנפגע היה חש כי הפרסום משפילו בעיני הבריות או מבזה אותו; בית המשפט בוחן, האם יש בפרסום "פוטנציאל אובייקטיבי" להשפיל או לבזות.

חשוב לציין כי אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי עלול. ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי אמיתות הפרסום. לפיכך, עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, במידה ותוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק).

בית המשפט העליון ניסח את המבחן הראוי לבחינת משמעות הדברים, המהווים לכאורה משום לשון הרע בפסק דינו בע"א תומרקין נ' העצני, בלשונו של כב' השופט מלץ:

"השאלה  העיקרית  והמרכזית  בערעור  זה  היא  מהי  המשמעות  של הדברים שפורסמו  בעיני  הקורא  הסביר  והרגיל. ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך.  המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למלים".

פסיקת פיצויים בתביעת לשון הרע:

כב' השופט מ. חשין על לשון הרע - בע"א אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ:

"משיצאה לשון הרע לאוויר העולם, שוקעת היא בלבות אנשים. כעבור זמן מתעמעם הזיכרון והולך, אך שמץ מן הזיכרון נותר, ולא לטוב. לשון הרע נמשלה לחץ ששולח. ומה חץ ששולח לא ישוב אחור, כן היא לשון הרע".

כלשון כב' הנשיא א. ברק לימור אמר נ' אורנה יוסף:

הנה-כי-כן, השם הטוב וחופש הביטוי נגזרים מאותה זכות אם עצמה - מכבוד האדם. שני תאומים אלה - השם הטוב וחופש הביטוי - מתרוצצים בקרבה של הדמוקרטיה. לעתים הם משלימים זה את זה. לעתים הם מתנגשים זה עם זה. חופש הביטוי של האחד פוגע בשם הטוב של האחר. ... עומדת כאן חירות האזרח מול זכות האזרח, דהיינו חירותו להשמיע את אשר עם לבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע, כנגד זכותו שלא להיפגע בכבוד ובשמו הטוב ... 

העקרונות על פיהם ייקבע סכום הפיצויים בתביעת לשון הרע דומים, עקרונית, לאלו שבתביעות הנזיקין הרגילות ויסודם בעקרון החזרת המצב לקדמותו:

נקודת המוצא של הדיון בפיצוי שהמערערים זכאים לו טמונה במטרה הכללית של הפיצוי בדיני הנזיקין. מטרה זו היא, בראש ובראשונה, לתקן את הנזק שנגרם על ידי העוולה ... על-כן, הכלל הרחב לגבי פיצויים בנזיקין הוא כי יש לפסוק לניזוק את אותו פיצוי אשר יש בו כדי להעמידו במקום שהיה בו אלמלא נעשה כלפיו מעשה העוולה.

יש מן הפוסקים הסבורים כי בצד מטרה זו נועדה לפסיקת הפיצויים אף מטרת חינוך והרתעה "מגמה ענשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד.ואולם, יותר מאשר בכל עוולת נזיקין אחרת מתעורר בתביעות שעניינן לשון הרע הקושי בכימות הפיצויים שהרי הנזק אשר נגרם כתוצאה מן הפרסום בדרך כלל (להוציא חריגים) איננו ניתן לאומדן בכלים הרגילים המשמשים אותנו בפסיקת הפיצויים בתביעות נזיקין רגילות.

 הצער, הבושה והיסורים הנגרמים ע"י פרסום לשון הרע הם בדרך כלל מסוג הנזקים שממון, יהא סכומו אשר יהא, אין בכוחו לפצות עליהם והמושג "החזרת המצב לקדמותו" איננו ממש ריאלי כשמדובר בהם.

מהי מטרת הפיצוי בתביעות לשון הרע?

 בע"א הנ"ל הוגדרה מטרת הפיצוי בתביעות לשון הרע:

הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב; למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע ...

לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר.

וכיצד יאמוד ביהמ"ש את הפיצוי על מנת שישיג מטרתו הנ"ל ?

הקווים המנחים פורטו אף הם בבר"ע הנ"ל בהמשך - סעיף 17:

בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך , למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק.

העקרונות קיימים ומנחים - אך עדיין ניצב הקושי כיצד לתרגמם מן הדיבור למעשה, מעקרונות לשקלים. נראה כי בהיות המחוקק ער לקושי זה ביקש להקל על התובעים המתקשים להוכיח נזקיהם ועל הפוסקים בלבטיהם, על כן הוסיף לחוק איסור לשון הרע סעיף 7א ובו:

"7א ...

(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על -.50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה שבה הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב) ללא הוכחת נזק".

הפסיקה שלאחר תיקון זה מלמדת כי אם אכן היתה הכוונה להקל ספק אם הושגה,  די לעיין בהבדלים העצומים בסכומים הנפסקים ע"י בתי המשפט [ר' למשל פסקי הדין אשר הוגשו מטעם כל אחד מן הצדדים]. אף הפרשנות העיונית של הסעיף טרם גובשה - ובעיקר בשאלה כלום מהווים הסכומים אשר נקבעו בסעיף 7א "רף עליון" לפסיקת הפיצוי או שמא רף תחתון המשחרר את הניזוק מהצורך להוכיח את נזקו.

לקבלת סיוע משפטי או מידע נוסף: יעוץ משפטי